על צח סרור

מאת רינת פרידמן-ברזילי

קצת קשה להבין מה הקשר בין רפטינג לחרוזים. לא חרוזים של שירים, אלא חרוזי זכוכית. רפטינג הוא ספורט של מים וזרמים, כדי לשרוד יש להבין את הזרמים השונים, להשתמש בהם ולנצל אותם לניווט כלי השייט.

תהליך העיבוד החם של הזכוכית לעומת זאת, הוא אקשן של אש וחום, זכוכית נוזלת שצריך לרסן ולשלוט בה.

את הזכוכית צריך לאלף, את הנהר והזרמים בו אי אפשר לאלף, הנהר תמיד ינצח. צריך להשתלב ולזרום איתו ולא להיאבק בו. גם ברפטינג וגם בניפוח זכוכית קיימת התרגשות רבה, התלהבות תוך כדי התהליך והכיף שבתנועה.

צח סרור משלב בין השניים.

הוא זה שהביא את ספורט ה"מים הלבנים", הרפטינג לראשונה לישראל בשנת 1988, אז החלה פעילותה של חברת "רפטינג נהר הירדן". צח ושותפו הביאו את הסירות הראשונות לארץ וייסדו את הענף. מאז ועד היום עברו כמיליון איש באתר החברה.

13 שנה מאוחר יותר, בשנת 2000 הרגיש צח שחסר לו משהו. הניהול השוטף באתר אשר הפך לעסק גדול ותובעני לא השאיר זמן לשום דבר אחר.

הוא החליט לעשות שינוי בחייו ולקח פסק זמן במהלכו נסע להודו ולאחר כמה חודשי יוגה ומדיטציה הגיע לסיאטל ארה"ב מקום מושבו של צ'יהולי, נפח הזכוכית המפורסם בעולם. סיאטל, שבה 6,000 מנפחי זכוכית ומאות גלריות זכוכית, הנה מרכז עולמי לניפוח זכוכית ושנייה רק לאיטליה. העיר נושמת וחיה זכוכית. במהלך ששת החודשים הבאים התרכז לחלוטין בזכוכית, מצבי צבירתה השונים והטכניקות השונות לעיבודה בחום.

צח: "כמו שאומרים בסיאטל 'הזכוכית ממכרת פי 100 מהרואין', אני לא יודע על הרואין אבל הזכוכית אכן ממכרת. אני התמכרתי לתהליך ולחומר הזה, השקוף, הקשיח והנוזלי בצבעיו המדהימים והניגודים ביניהם." תהליך העיבוד, אשר מתבצע בחום של 900 ומעלה מעלות צלזיוס, הנו מדהים ביופיו וקסום. במהלכו משנה הזכוכית את צורתה ממוצק לנוזל שנראה כמו דבש רותח וצבעה הופך אדום לוהט. תהליך הניפוח דורש מיומנות וטכניקה רבה. צייר או פסל יכול לעצור בכל שלב של עבודתו, לחשוב ולנוח וליהנות מיצירתו, בניפוח זכוכית אין רגע דל, אין הפסקות ואין "סליחה רגע", אם הכלי חם מיד הוא נוזל ונמרח, אם קר מדי הוא פשוט נשבר. כל שנייה חשובה והתזמון מדויק עד רמת השניות, כל התהליך הזה מתבצע תוך כדי סיבוב בלתי פוסק של מוט הניפוח סביב עצמו.

בגמר עיצוב כלי הזכוכית מאבד האמן קשר עם האובייקט שכן מכניסים אותו לתוך תנור כדי לקררו באופן מבוקר, תהליך השומר על חוזק הזכוכית.

איבוד קשה זה הנו אחד הגורמים הממכרים בהתעסקות בזכוכית. למעשה לאחר שעות של עבודה בתהליך העיבוד החם לא יכול האמן ליהנות ממעשה ידיו, אובייקט הזכוכית חם ולוהט, אי אפשר לגעת בזכוכית ולמשש אותה, הצבעים אינם אמיתיים ואי אפשר להתרשם משקיפות הזכוכית. בשלב זה, הוא נאלץ להיפרד מהפריט לשעות רבות מבלי יכולת להביט בו ולמשש אותו. כלי הזכוכית מוכנס לתנור בטמפרטורה גבוהה המאזנת את החום בכל חלקי הפריט, משם מורדת הטמפרטורה בצורה מבוקרת עד הגיעה לטמפרטורת החדר.

בדרך כלל רק למחרת ניתן להוציא את הפריט ולרוות ממנו נחת לאחר שהתקרר.

צח מוסיף כי "אין לתאר את הציפייה הזאת לרגע ההפתעה שבו פותחים את התנור ומתגלה לראשונה כל הזכוכית במלוא הדרו, בשקיפותו ובצבעיו. יצירה של חומר אצילי כל כך כמו הזכוכית".

היום הוא מחלק את חייו בין אהבתו לזכוכית ויצירת תכשיטים מזכוכית מורנו בסטודיו, לבין אימון מקצועי של יחידות חילוץ בנושאי הצלה ממים זורמים ורפטינג.

התכשיטים עשויים עבודת יד, כל חרוז וחרוז מעוצב לצורתו הסופית ולצבעיו השונים בתהליך של היתוך. כל פריט הנו ייחודי, ממוספר וחתום ע"י האמן. חומר הגלם הנו זכוכית מורנו האיטלקית הידועה באיכותה.

לאורך ההיסטוריה הקסימה הזכוכית בסגולותיה המיוחדות. התכונות של שקיפות וצלילות, ויחד עם זאת קשיחות נטו לייחס לזכוכית כוחות מיסטים. (כדור בדולח).

חרוזי הזכוכית שימשו ככלי ביטוי אישי ודתי, כתכשיט, כקמע נגד רוחות רעות ואף כמטבע עובר לסוחר.